בתוך הכאוס של העולם המודרני בשנים האחרונות, מציאת רגעים של נחמה אמיתית וביטוי עצמי יכול להיראות כמו עיסוק חמקמק. עבורי, לעומת זאת, היכולת פשוט ״לצייר״ הוכיחה את עצמה כחבל הצלה, מקלט שבו אני מתנתק מהעולם ומוצא נחמה בדף הלבן. דרך האומנות שלי, גיליתי קשר עמוק בין היכולת לשקוע לתוך הציור לבין הבריאות הנפשית והגופנית שלי, תוך חשיפת הכוח הטיפולי שיש בו.
האהבה שלי לציור ואומנות עזרה לי להתגבר על אתגרים כל חיי. בתור ילד קטן ניסיתי למצוא את תפקידי בעולם ואת המשבצת החברתית שלי ומהר מאוד הבנתי שאני בין הבודדים שיודעים לצייר. זכיתי ״ביתרון היחסי שלי״ על פני האחרים סביבי, והרבה פעמים זו הייתה עבורי הדרך להתמודד עם אינטראקציה חברתית.
(בתמונה: אני בכתה ו׳ עם החולצה שציירתי לאחד החברים)
למשל, זו הייתה הדרך שלי למשוך תשומת לב ולגרום לכולם להתאסף סביבי ולצפות בי מצייר או סתם להרשים את אחת הבנות בכיתה כשציירתי לה משהו יפה במחברת (אולי אפילו עד היום). הייתי מסופק מהעובדה שאני תמיד זה שמצייר את ספר המחזור או את החולצה למחנה הקיץ בצופים, אך מנגד, כשהרגשתי אבוד או לבד, הייתי שולף את המחברת ומאבד את עצמי לתוכה ומתנתק מהעולם.
פעולת הציור בשבילי היא פעולה מדיטטיבית לכל דבר. היא נותנת לי את היכולת להתרכז לפרקי זמן ממושכים ונותנת מקום בטוח לכל המחשבות שיש לי בראש. בלב היכולת הזאת עומדת האפשרות שפעולת הציור מציעה לי מפלט מהרעש הבלתי פוסק של חיי היומיום, בדיוק כמו במדיטציה. כשאני מתחיל לצייר ונותן לעצמי לשקוע לתוך הפרטים הקטנים, להיות מרוכז ב 100% ובמקביל לתת למחשבות שלי להשתחרר. ההרגשה היא כאילו העולם סביבי עוצר או נמוג ברקע. הקווים, הצבעים והצורות הופכים לכלי המשחק בעולם שאני עצמי יוצר, והזמן עצמו הופך למושג רחוק. החוויה הסוחפת הזו של שקיעה בציור מספקת הפוגה נחוצה, ומאפשרת לי לחזור להיות שוב אותו הילד בן ה-4 שהתחיל לצייר את אותן הדמויות שראה בטלויזיה.
ישנם רגעים בחיים שבהם מילים לא מצליחות לתפוס את מורכבות הרגשות שלנו, ומשאירות אותנו המומים וחנוקים. זה המקום שבו הציור נכנס כמדיום רב עוצמה לשחרור רגשי. הציור הוא גם הפסיכולוג הפרטי שלי. בכל משיכת עיפרון, אני מוצא את עצמי נותן ביטוי לרגשות שלי או אפילו לתחושות הכי עמוקות הקיימות באותו הרגע. זה תהליך קתרזי, דרך להחצין את מה שנראה לעתים קרובות בלתי יתואר. את הציור הזה ציירתי בגיל 16, כשישבתי ליד סבתא שלי בבית חולים כשהיא מונשמת ומורדמת 24 שעות לפני שהיא נפטרה, וכל מה שרציתי לעשות זה לצרוח על העולם מרב כאב.
לא פעם ציירתי דמויות משמעותיות בחיי שהלכו לעולמם. לפני מספר שנים ציירתי חברה יקרה שאיבדה את חייה באופן טרגי בפיגוע טרור. לצייר את פנייה היה הדרך שלי לשמור עליה חיה בלב ובראש שלי. נתינת הציור להוריה הביאה סגירות וריפוי לכולנו, והעניקה להם מחווה מוחשית לבתם ולי תחושת שלווה, בידיעה שזכרה מתקיים דרך האמנות שלי. ברגעים כאלה, אני מברך על המתנה שקבלתי.
טרנספורמטיבי לא פחות הוא תפקיד הציור לאפשר לי לבטא מחשבות ורעיונות. יש שפה לא מדוברת בין המחשבות שלי לבין הקווים שאני מאייר. המופשט הופך למוחשי, הבלתי מוחשי מוצא צורה, והלא מדובר מוצא קול. אני מאמין שלכל אחד ואחת, ללא קשר לגיל או רקע, ישנה היכולת להפיק תועלת מהכוח הטיפולי של האמנות. במשיכות העיפרון שלי, חשפתי לא רק את היכולת להתנתק ולפרוק, אלא גם קשר עמוק בין ציור לבין הרווחה הכללית שלי.
ציור לא היה רק מוצא אישי; זו הייתה הדרך להביע את רגשות כשלא היה לי את האומץ להגיד. כמעט כל בחורה שיצרתי היה וידוי אילם של הרגשות שלי. עם זאת, יש מקרה אחד בלתי נשכח שאמא שלי ראתה את הציור והגיבה בגילוי ״רועי, אתה בטוח שלא ציירת לה ציצים יותר מידי גדולים?״, היא רק שכחה לרגע שאני ילד מתבגר בן 14. הסיטואציה הביכה אותי ואותה בחורה מעולם לא קבלה את הציור.
חריטת הקעקועים שאותם ציירתי, גם היא דרך עוצמתית לתת ביטוי להיבטים משמעותיים בחיי על גבי ״הקנבס הכי הפרטי שלי״ - הגוף שלי. כל קעקוע שיצרתי מספר סיפור ייחודי, מסמל נקודת משמעותית בחיי. הם משמשים כתזכורת חזותית לרגעים של כוח, חוסן וצמיחה אישית. בין אם זה סמל האריה שמלופף סביב מכחול ועפרון, הילד הקטן בתוכי שתמיד ישאיר אותי צעיר, או הכלבה שלי שמסמלת עבורי שיעור חשוב בלקיחת אחריות על חיים נוספים מלבד שלי עצמי. דרך הקעקועים מצאתי עוד מימד של ביטוי עצמי שחורג מעבר לנייר ומעניק רובד חדש בחיי.
אם לומר את האמת, אימוץ ההחלטה להציב את האמנות במרכז חיי, זו בחירה מפחידה וקשה. זאת בחירה שלא רק העשירה את חיי אלא גם אפשרה לי לנצל את הפוטנציאל הטיפולי העמוק של ביטוי יצירתי. דרך השינוי הזה, גיליתי שאמנות היא לא רק מקום מפלט או הדרך שלי לקבל מחמאות; זהו חבל הצלה לבריאות הנפשית שלי, כלי לאותנטיות רגשית, וגשר לחיבורים עמוקים יותר עם אחרים. זוהי תזכורת שהבחירה לתעדף את מה שמביא לנו שמחה והגשמה יכולה להוביל לחיים מספקים ומאוזנים יותר. כשהצבתי את האמנות שלי באור הזרקורים, מצאתי לא רק את התשוקה שלי אלא גם דרך לצמיחה אישית עמוקה ולרווחה.
זה מסע שאני מוקיר, מסע שלימד אותי את היופי של ביטוי הבלתי ניתן לביטוי ומציאת שלווה בתהליך היצירה.